שני מושקטל פרוכטמן, 29, מחנך כיתה ד בבית הספר ניצנים בכרמיאל

בבית הספר היסודי מלמדות המחנכות את כישורי היסוד הנחוצים לילד כדי לצאת אל העולם. הן מתרוצצות מכיתה לכיתה בזריזות, ממלאות דו"חות מעקב ומשובים, בונות שיעורים ומפגשים ויושבות לשיחות בנושאים משתנים. את אחרי הצהריים אנחנו מבלים בשיחות טלפון עם הורים, התייעצויות עם יועצת בי"ס והגורמים המטפלים, התלבטויות עם המנהלת ועם רכזות המקצועות.

אנחנו עובדות סביב השעון ולא סופרות שעות. כשמעירים לנו בארוחת הערב על עוד התכתבות בפלאפון עם הורה, רגע קצר של שיחה עם חניכה לקראת יום הלימודים של מחר או עבודה ארוכה על המחשב בהכנת הימים הקרובים, אנחנו עונות בקצרה "שזה מה שזה אומר להיות מורה" ונאנחות. לפעמים בנחת, במחשבה על הדברים המופלאים שקורים בחדרים הצפופים מלאי החיוכים האלה בכל בוקר, ולעיתים בתסכול – במחשבה על תלוש המשכורת האחרון ועל החודש הבא.

בשיעורי חשבון בכיתה שלי אנחנו לומדים להכפיל מספרים דו-ספרתיים אחד בשני. זה כושר יסודי שנחוץ לילדים כדי להפוך למבוגרים שיודעים לדאוג לעצמם. לעיתים אני מרגיש שאנחנו שוכחים איך לחשב.

בימים האחרונים אני שומע לא פעם, בציניות כזו, שאם באתי לעשות חינוך אין סיבה שאתלונן על השכר. "הרי באת בשביל השליחות לא? פתאום נהיינו חמדנים? מתווכחים על כסף?"

אבל האמת היא שהכסף חשוב. הוא חשוב כי הוא מקיים אותי, ומאפשר לי לעשות את העבודה החינוכית בה בחרתי בצורה הטובה ביותר. והאמת היא – שלמרות ועל אף כל הגמול החינוכי, גמול כספי הוא דרך חשובה להעריך אנשים. אז מה קורה אחרי שלמדת 4 שנים, הוצאת תואר ראשון ותעודת הוראה, מצאת משרה בהוראה ואת עמלה יום-יום על יצירת סביבת למידה מפרה ומחדשת בעבור כ-30 ילדים? את משתכרת כ6,000 ₪ לחודש. חלק מהמורות עוזבות את המקצוע לטובת משרות שמכניסות יותר. אחרות, יבחרו ללכת ללמד בבתי ספר הפרטיים כדי לקבל משכורת ראויה. מה זה אומר על החינוך הציבורי? מי יבחרו לחנך את רוב ילדי ישראל?

אז בתי הספר מתרוקנים. המורות שנשארות נשחקות, מתאמצות, מתקשות ומתוסכלות.

אומרים לי – "זה בגלל המורות הוותיקות. אלה מקבלות משכורות ענק, שיגדילו את המשכורת של כולן על חשבונן." אבל גם הן הרי עבדו בעבור משכורת נמוכה ומבישה, ובמשך שנים צברו וותק ודרגות כדי לקבל אותה. לא מגיע להן פחות ממה שהן מקבלות, מגיע לכלל המורים יותר. כל הניסיון לשסות אלו באלו הוא ציני ומבזה.

המדיניות הזו היא מדיניות נצלנית על גבן של מי שמתוך שליחות יסכימו לקבל מעט, למשך שנים ארוכות, ולצפות שאת הפער בין השכר הממוצע במשק לשכרן הן "ישלימו" באהבה למקצוע.

אני אוהב לחנך בבית ספר יסודי יותר מכל דבר שעשיתי. סבא וסבתא שלי היו מורים ואנשי חינוך ואהבת הילדים והאמונה באפשרות שבית הספר יכול להיות קרקע ליצירת חברה טובה עברה אליי מהם בתורשה. הכיתה שלי היא ארץ-חלום ואפשר בה הכל; לכתוב ולשיר ולשחק, ליצור ולחשב ולשאול שאלות, להתווכח ולהתבגר וללמוד. היא תוצר של אמונה גדולה שמגיע לילדים יותר. להיות מוערכים ונראים, לקבל הכרה על העבודה שלהם. מגיע להם יותר. וגם לנו. גם לי.