הרהורים

סיכום פרויקט חיות קיץ, מצגת תמונות לסוף שנה, דו"ח חינוכי לתלמיד שעובר לגור בנשר כי להורים שלו נשבר שיקר להם, 'ממני אלייך', מנוקד, אישי שמנסה לתמצת את מיטב השנה האחרונה, מסיבת סוף שנה לצוות, מתנה לאלה שעוזבים כי ככה זה בכל חדר מורות בשנתיים האחרונות, תמיד מישהי עוזבת, תפאורה למסיבת סיום ו', רק כי אכפת לי, עוד דו"ח חינוכי הפעם מקופת חולים, הערכה מסכמת בשפה, במתמטיקה, לו"ז לשבועיים שנותרו, בנייה, הגשה, שיחה עם המקבילה לתיאום הציפיות ורגע, היום בכלל יום שבת?! הלוואי ומישהו היה סופר לי גם את השעות הנוספות האלו. הלוואי ומישהי היתה רואה שאומנם מדובר במשרת אם אבל האם הייתה צריכה לשלוח את הילדים שלה לסבא וסבתא רק כדי שיהיה לה קצת זמן לעבוד בסופ"ש כי אין באמת שעות שהייה, בכולן את נכנסת למילוי מקום כי אף אחד כבר לא רוצה למלא אותו. אין שעות צוות כי נגמר הצוות. חמישית מצוות בית הספר שלי עוזב השנה, לא את בית הספר, את המערכת. זו לא קלישאה. בכל מקום מרוויחים טוב יותר ואם לא מרוויחים יותר, לפחות דואגים לך לקפה וחלב שלא יוצאים מהכיס שלך.

בשלוש השנים האחרונות אני מרגישה כל הזמן צורך להתקפל, להתנצל, להשתבלל. להכנס מתחת לאלונקה, לתת מעצמי, להתגמש, להתרחב. בואי לעבוד בקיץ, תוותרי על האיסרו-חג (כאילו אני זו שקבעתי את לוח החופשות במדינה היהודית שלי ואת מספר ימי החופשה המגוחך במשק), שעות הטרם כי לא תרמת מספיק כל השנה, נעשה לך חופש גדול בזמן חגי תשרי כאילו אני יכולה לתכנן שנה, לעצב כיתה, להכשיר את עצמי בזמן החגים כשכולם בבית. לענות לטלפונים של הורים, או לחזור אליהם, גם כי זה מנומס וגם כי אני אחראית על הילדים שלהם ולא מתכוונת להתנער מאחריות, להסביר למה כעסתי, למה מציינים את הנובי-גוד כי זה הפך למלחמה בקבוצת ההורים, למה הזזתי מקום ולמה לא צילמתי תמונות מהפעילות היום בחצר?! למה? כי להיות לבד עם 30 זאטוטים בכיתה א' לא מאפשר לך גם לצלם! ממתי זה נהיה הגיוני להתנהג למחנכים ככה? אני יודעת! ממתי שהתחילו להתיר את דמי ואת נפשי בחדשות, בכנסת, במשרדי האוצר. מהרגע שהפכו את המאבק הזה למאבק של המורים כנגד ההורים, כאילו לא מדובר על אותו הציבור בדיוק. או למאבק של המורות הוותיקות והצעירות על גובה השכר ומי מאתנו תהיה מוכנה לוותר קצת על השמיכה (רגע, אני צעירה או ותיקה?). מרגע שמעודדים את ההפרטה של המערכת, מקדמים שכר דיפרנציאלי, מחבקים את הגפ"ן ואת מיקור החוץ ומייחלים לוואוצ'רים. ככה נראית גסיסה. לא פלא שצועקים עליי לפחות פעם בשבוע! ואני מורה טובה, אני יודעת את זה. אני יצירתית, מגוונת, יודעת לקבל ולתת. מחבקת, חוטפת כינים לפחות פעמיים בשנה, כותבת תכניות הדרכה ולמידה אינטרדיסציפלינריים, חברה בצוות, בצוות ניהול בצוות שכבה אבל נגמר לי הכוח ובעיקר הסבלנות.

השבוע דיברתי עם הגננת של לביא שלי, היא כבר 25 שנה במערכת, מנהלת גן ביד רמה, מקצועית ואדיבה. היא סיפרה לי שבשנים האחרונות, כדי לחיות בכבוד ולסגור את החודש היא עושה שיעורי הוראה מתקנת אחר הצהריים. כי המשכורת לא עולה והחיים עצמם לא מפסיקים להתייקר ואני רוצה שהיא תנוח שיהיה לה כוח לקבל אותו בשנה הבאה עם כוחות מחודשים ומלא אנרגיה, כי הוא צריך אותה, שיעריכו ויתגמלו את האישה המופלאה הזו וגם אותי. כי הגיע הזמן להרים את הראש ולצעוק. לפתוח את הסכמי השכר, לא להתבייש ולהבין שמדובר במאבק חשוב ודחוף. אם לא נתעורר לא יישאר פה אף אחד שיסכים לעשות את עבודת הקודש הזו, ובספטמבר הקרוב לא יהיה מי שיקדם את פניהם של לביא, תמרה, הנרי ומאיה.

הקיץ אני חוגגת עשור לכניסתי לתוך מערכת החינוך הציבורי, לבית הספר היסודי. אומרים שיצאתי מהסטטיסטיקה ואני כבר לא אעזוב אותה. אולי יש בזה משהו אבל רק בגלל שאני כל כך אוהבת את מה שאני עושה ואולי לא. כי גם הנפש שלי יודעת שובע.