המאבק של כולנו

מזה מספר שבועות שאני מתכנן לשבת ולכתוב אך מתקשה להגיע לרגע הזה, בכל פעם שאני מגיע אל הדף הריק גם המוח כבר ריק, מותש. הימים מתחילים בהשכמה מוקדמת, עמידה בפקקים, קפה חזק ו'הופ' 8:15 והיום מתחיל. מעכשיו ועד 13:20 עומד לפני רצף של 5 שעות בהן יהיה עליי לעמוד מול עשרות בני ובנות נוער מלאים באנרגיה, לנסות למשוך את תשומת ליבם, לעניין אותן, ללמד אתם, לגרום להם לרגע לעזוב את מסך המכשיר מולו הם מבלים בממוצע 60%-70% משעות הערות שלהם. ב5 השעות הקרובות יהיה עליי להציב להם גבולות, לעצור מקרי אלימות פיזית ומילולית (לפעמים במחיר שאפגע בעצמי) ותוך כדי לשים לב אם יש פנים נפולות? מבט פגוע? אם משהו עובר עליהם? אם משהו קרה בבית? בשכונה? ב5 שעות הקרובות יהיה עליי לענות על שאלות, להפעיל משחקים, להזיז שולחנות, להרים כיסאות, להרים את הקול מול כיתה רועשת, להרים את מצב הרוח בשיחה אישית על הספסל בחצר, לעלות ולרדת אינסוף מדרגות, להדוף כדורים שעפים לעברי, לשמור בהפסקה בחום במגרש ולחזור להזיע בכיתה עם המזגן המקרטע. ב5 השעות הקרובות לא יהיה לי זמן לאכול או לשתות משהו קטן ולפעמים אפילו לא יהיה לי זמן לרוץ לשירותים. בתום 5 השעות הללו תהיה לי חצי שעה הפסקה שלרוב תתמלא בהשלמת משימות או עזרה לחבר ובסיומן יהיה עליי לשבת להשתלמות/ ישיבת צוות מחנכות/ ישיבות פדגוגיות/ מליאת מורים... בסביבות 16:00 אצא חזרה הביתה ואז יתחיל יום העבודה שלי. רק אז יהיה לי זמן לחזור לכל הטלפונים, לענות להודעות, לתאם פעילות, להתקשר להורים, להצטרף לישיבת זום. ב 22:00 אני עוד אקבל טלפון דחוף מאימא או הודעה מתלמיד מודאג ואאלץ לדחות אותם למחר, פשוט כי גם לי נגמרו הכוחות.

ניחשתם נכון, אני מורה במערכת החינוך הציבורית שלנו, כן, זו שכולנו אוהבים לשנוא, להאשים ולדבר בביטחון על כמה היא מיושנת, מדכאת ולא רלוונטית. ובכל זאת היא שלנו. פשוט כי כולנו למדנו בה, הילדים שלנו למדו בה או לומדים בה או ילמדו בה. כולנו עוברים בה את השנים המשמעותיות ביותר שלנו, אלו שמעצבות אותנו, את מי שאנחנו, את הזהות שלנו, את האמונות, את תפיסות העולם שלנו, את האנשים שאנחנו.

בשבועות האחרונים, יצא לי לקרוא אין סוף פוסטים של מורות ומורים המתארות כמוני את היומיום השוחק והבלתי אפשרי, את ההימתחות האינסופית, את הקשיים והעבודה שלא נגמרת ובסופם אותו תלוש משכורת שמזכיר את הדאגה הקיומית וחוסר ההערכה. הזדהיתי איתן, ראיתי את עצמי בתיאורים שלהן ובכל זאת החלטתי שאת השורות הבאות לא אקדיש לקשיים ולא לשחיקה ולא לחוסר ההערכה אלא דווקא לסיפוק, לאושר, לרגעי החסד ולתפקיד הכול-כך חשוב שיש למערכת הזו בעבור כולנו. את השורות הבאות אקדיש לשיעורים שלמדתי אני בחמש שנותיי כמורה במערכת החינוך.

שיעור באהבה- מהפוליטיקה והתקשורת למדתי לאורך השנים שהחברה הישראלית שלנו מפולגת ומפוררת. למדתי שהמזרחים שונאים את האשכנזים, החילונים את הדתיים, הערבים את היהודים, הוותיקים את העולים החדשים, הגברים את הנשים... לכן כשנכנסתי בשערי ביה"ס בפעם הראשונה לפני 5 שנים לקח לי רגע לעכל מה אני רואה. בחצר ביה"ס יכולתי לראות נער מסורתי חובש כיפה ולצדו נער חילוני אוכל סנדוויץ' עם נקניק וגבינה, יכולתי לראות נערה יהודייה ממוצא קווקזי מתחבקת עם חברתה הערבייה, יכולתי לראות נערים ממוצא אתיופי משחקים כדורגל עם נערים ממוצא רוסי, נערים ונערות משחקים יחד כדור עף בנים ובנות, יכולתי לראות נער/ה שמתלבט/ת על זהותו/ה המגדרית צוחק/ת עם חברות. ונכון חלקכם קוראים את המילים האלו ומרגישים סלידה וקושי ואולי אפילו חושבים שזה לא נכון או לא טוב. אבל אם תרצו או לא זו החברה הישראלית שלנו ולרגע ראיתי אותה שם ביחד משחקת, צוחקת, מדברת. ולא שלא תטעו, זה רחוק מלהיות אוטופיה. יש גזענות ויש הומופוביה ויש שוביניזם ויש שנאה, המון שנאה. אבל אל מול השנאה הזו למדתי כי ניתן לחיות באותו חדר מורים מורה ערביה מוסלמית, מורה ערביה נוצרית ומורה דתיה אשכנזית, מורה ליכודניק ומורה שמאלני, מורה ממוצא אתיופי ומורה ממוצא אוקראיני, מורות וותיקות ומורים צעירים. למדתי שאפשר לאהוב אחד את השני להיות חברים ושותפים. למדתי שאפשר לחגוג בביה"ס גם ראש השנה וגם נובי-גוד וגם סיגד ואף אחד לא נפגע רק נהנה ולומד להכיר את השכנים שלו. למדתי שאפשר לציין את יום הניצחון ויום ירושלים ויום נספי סודן, את מצעד הדגלים ואת מצעד הגאווה, למדתי שהקיום של אחד לא חייב לבוא על חשבונו של אחר. למדתי לעשות מקום במרחב לחלקים בחברה שלי שלא הכרתי אבל יותר מזה למדתי לעשות להם מקום בלב.

שיעור בזהות- אני זוכר שבאחת הפעמים הראשונות שנכנסתי לכיתה שאלתי: מי היה רוצה לגור בארץ כשהוא יהיה גדול? שירים את היד. אין ידיים באוויר. אוקי אולי הם סתם לא משתפים פעולה חשבתי לעצמי... מי היה רוצה לעזוב את הארץ ולגור בחו"ל כשיהיה גדול? עשרות ידיים הונפו באוויר. החניכים בבית הספר רובם ממשפחות של עולים מברית המועצות. שפת האם של רובם המוחלט אינה עברית. ביניהן בבית הספר הן לרוב תבחרנה לשוחח ברוסית. זה יותר נוח, בבית מדברים רוסית, בשכונה מדברים רוסית וחוץ מזה, ככה, גם אני (המורה), לא אוכל להבין. הדבר הראשון שחשתי היה זרות, הרגשתי שונה ואחר. אחר כך הבנתי שתחושת הזרות שלי בכתה היא רק מראה לתחושת הזרות שלהם בארץ הזו. אבל עם השנים שחלפו ראיתי את אותן נערות ונערים לומדים לדבר עברית (גם אני למדתי כמה מילים ברוסית). ראיתי אותם מתווכחים על השירות הצבאי מתחת לפסל האריה השואג בתל חי, שרות בטקס באנדרטת אסון המסוקים בשאר ישוב, עומדים ביזכור בחלקה הצבאית בהר הרצל. ראיתי אותן רוקדות ריקודי עם ביום העצמאות (וגם ריקודים קווקזים וריקודים סלונים והיפ הופ) ושרים התקווה בטקסים ומזילות דמעה במפגש עם ניצולת שואה. אבל יותר מכל אלו ראיתי אותם ואותן חוזרים במדים ונכנסים בגאווה בשער בית הספר ביום הזיכרון. ונזכרתי, נזכרתי באותו שיעור ראשון ובאותם ילדים וילדות שהרגישו כל כך הרבה זרות ועכשיו הם חלק.

שיעור בנתינה- בשנתי הראשונה כמורה מצאתי את עצמי לא פעם כמעט ונשבר. התלמידים היו מוכרחים לבדוק את הגבולות ומורה חדש הוא הזדמנות מצוינת. אז הם קיללו, איימו, צחקו הפריעו הייתי מביט בהן יושבות שעות מול המסכים נמנעות ממפגש, מתקשורת. חושב לעצמי כמה הם מפונקים, מזלזלים, אגואיסטים...דור אבוד. בהמשך אותה שנה, בצעד שנראה חסר סיכוי, הצעתי לכמה תלמידות מכיתות י' לצאת יחד אתנו לגיחה המחנאית של כיתות ט' ולהדריך אותם. אני לא האמנתי שהן ירצו בכך אבל משהו בי ביקש לתת סיכוי. לא רק שהן נענו בחיוב להצעה אלא שבין רגע הן שינו את גישתן והפכו מתלמידות שלא מאפשרות לי להעביר שיעור לשותפות. הן הגיעו להכנות, חילקו ביניהן אחריות וכמובן יצאו לגיחה והדריכו. בהמשך אותה קבוצת תלמידות ותלמידים המשיכו להתנדב וכשהתחילה הקורונה וקבלתי פנייה מעיריית בת ים שזקוקים לבני נוער (במיוחד דוברי רוסית) שיעשו טלפונים על מנת למפות את צרכי הקשישים בעיר, ידעתי שיש למי לפנות. עד היום אני זוכר את אותו הטלפון, זה היה בסגר הראשון, פתאום הופיעו על צג הפלאפון כמה שיחות שלא נענו מאחת התלמידות, חזרתי אליה והיא הייתה נסערת. סיפרה שאחת הקשישות איתן היא דברה, התקשרה אליה חזרה בדמעות. האישה סיפרה שמשלוח המזון מהעירייה טרם הגיע, עברו כמה ימים, המקרר ריק והיא חוששת לצאת. התלמידה שאלה אותי כיצד זה יתכן? הסברתי שככה זה בבירוקרטיה, דברים לוקחים זמן ולפעמים גם נופלים בין הכיסאות, הסכמתי אתה שזה ממש מתסכל. היא שאלה אותי אם אפשר שהם בעצמם יאספו כסף ויביאו לה את המצרכים? אמרתי לה שמכיוון שמדובר ביציאה מהבתים בזמן סגר אני לא אוכל להיות אחראי לכך אבל אם היא אחראית על זה יש לה את בירכתי ואעזור בכל מה שצריך. היא כתבה הודעה בקבוצת התלמידים והחברים מיד התגייסו! תוך זמן קצר היא ותלמיד נוסף כבר יצאו לעשות סבב בתים בין חברי הקבוצה ואלו ירדו כל אחד מביתו עם סכום קטן של כסף והביאו להם. בנוסף הם פרסמו באינסטגרם ועוד כמה בני נוער העבירו להם בביט, כך שכבר הצטבר להם סכום של כמה מאות שקלים. היא שאלה אותי מה לקנות? ואני הצעתי לה לשאול את האישה מה חסר לה? ומה יוכל לעזור? וכך היא עשתה. שעות ספורות לאחר הטלפון שקיבלה מאותה אישה מבוגרת באותו הבוקר, היא כבר הייתה בפתח ביתה יחד עם חבר נוסף ועם שקיות עמוסות בכל טוב.

יכולתי להמשיך ולספר עוד ועוד שיעורים שלמדתי בחמשת השנים האחרונות. אז נכון, מערכת החינוך שלנו היא גם אטומה ומיושנת ואנחנו יכולים למצוא בה את כל מה שאנחנו מוצאים ושונאים בחברה שלנו, אלימות וגזענות ופילוג ושנאה וזה הגיוני, כי היא בסך הכול המראה שלנו. אבל מערכת החינוך הציבורית שלנו היא גם אחד החישוקים האחרונים ששומרים עלינו כחברה. היא מלמדת אותנו להיפגש, לחיות יחד, לקבל זה את זו על אף ולפעמים בזכות השוני. היא מלמדת בין כל הסיפורים השונים למצוא את הסיפור המשותף שלנו ולהרחיב אותו כך שיהיה בו מקום לכולם. היא מלמד אותנו לראות מעבר לעצמנו לתרום, להתנדב, היא מלמדת אותנו להיות חלק מחברה, החברה הישראלית.

והחברה הישראלית הזו לא במקום טוב, אבל אם יש כוח שמסוגל לעמוד מול כל הכוחות המפרקים, המטשטשים, המפרידים והמחלישים. הוא טמון שם, בלבבות של אותם אנשים צבעוניים שמסתובבים במסדרונות האפורים של בתי הספר. הוא טמון במורות ובמורים, אלו שעומדות כל בוקר מול גשם של מסרים רדודים ושנאה ופחד ומול כל אלו מצליחות במלאכה איטית וסבוכה ועדינה לבנות גשרים קטנים של אמון, של הקשבה של חיבור. גשרים של אהבה לארץ הזו, למדינה המיוחדת שלנו, לסמלים שלה וגם האחד לשני.

ועכשיו למאבק על שכר המורות והמורים, תראו, אחרי חמש שנים אינני יודע בעצמי אם אמשיך להיות מורה, אינני יודע אם אמצא את הכוחות. אני רואה את השותפים והשותפות שלי נשברים אחד אחרי השנייה ולא, לא בגלל התלמידים, אלא בגללנו, המבוגרים. בגלל ששגינו לחשוב שנוכל במשך שנים להרעיב את המערכת והיא לא תרעב. כי קיצצנו תקציבים והתלוננו שהילדים יושבים בתוך הכיתות ולא יוצאים לפעילויות, הגדלנו כיתות והתלוננו שהילדים שלנו לא מקבלים יחס אישי, כעסנו על המורות שלנו שהן לא מספיק משקיעות ויצירתיות בזמן שצמצמנו משכורות ושלחנו אותן לעבוד בעבודות נוספות רק בשביל לסגור את החודש, לפעמים אני תוהה אם הרשינו לעצמנו לנהוג כך רק בגלל היותן רוב של נשים? ומה לימדנו בכך את בנותינו? זלזלנו במי שבידיו הפקדנו את היקר לנו מכל. את השנה הבאה הרבה מחברי וחברותי להוראה כבר בחרו שלא לפתוח, הם אנשי חינוך אמתיים מכל הלב אבל גם הם צריכים להתקיים וגם להן יש ילדים ומעבר לזה גם הם כמו כל אחד ואחת מאתנו לא מוכנים להישאר במקום שלא מעריכים אותם. אני יודע שאם משהו מאוד משמעותי לא ישתנה אז מערכת החינוך הציבורית שלנו אל אף כל מה שציינתי כאן, גם היא כמו ציבור המורים והמורות שלה, לא תחזיק מעמד.

אל מול כל אלו, בשבועות הקרובים יעלו שוב ושוב אותם קולות שיבקשו להפריד ולנתק ולהחליש, הם ינסו להפוך את זה למאבק צר של ציבור שבקושי עובד ונהנה מאינספור ימי חופשה על חשבון ההורים. הם יסבירו שלא ניתן לתת למורים כי אז יאלצו גם לתת חלילה לעובדים הסוציאליים ולרופאות ולשוטרים. כשיסיימו לשסות ציבורים אחרים הם ישסו את המורים הצעירים בוותיקים, מורות מוכשרות יותר בכאלו שלטענתם פחות. הם ינסו לגייס את העיריות והרשויות החזקות מול המוחלשות. הם יעשו זאת לא מתוך רוע, אלא מתוך זלזול, מתוך חוסר הבנה של חשיבות המערכת, הם יעשו זאת כי הם לא שם, כי מהמשרד המרווח קשה לראות את הכיתות העמוסות, כי בתוך ערפל האינטרסים כבר קשה לזהות את הערכים שמחזיקים אותנו כחברה.

המאבק הקרוב על שכר המורות הוא איננו מאבק של ציבור עובדי ההוראה. הוא מאבק של כל מי שהחברה הזו חשובה לו, הוא מאבק על היכולת שלנו להתקיים כאן כחברה. הוא מאבק על הילדים שלנו, על העתיד שלנו. כן, מערכת החינוך צריכה לעבור שינויים מרחיקי לכת, אבל הדרך לעשות זאת היא לא דרך פירוקה לגורמים, היא לא דרך וויתור על המשותף והפרטה, אלא דרך ההבנה הפשוטה שכדי להבטיח את עתידנו הגיע הזמן להשקיע בו, להשקיע בה. להשקיע במערכת החינוך שלנו, להשקיע במורות שלנו, להשקיע בעתיד שלנו.

"הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

(יאנוש קורצ'ק)