מורים כותבים

הקיץ אני חוגגת עשור לכניסתי לתוך מערכת החינוך הציבורי, לבית הספר היסודי. אומרים שיצאתי מהסטטיסטיקה ואני כבר לא אעזוב אותה. אולי יש בזה משהו אבל רק בגלל שאני כל כך אוהבת את מה שאני עושה ואולי לא. כי גם הנפש שלי יודעת שובע.

ניחשתם נכון, אני מורה במערכת החינוך הציבורית שלנו, כן, זו שכולנו אוהבים לשנוא, להאשים ולדבר בביטחון על כמה היא מיושנת, מדכאת ולא רלוונטית. ובכל זאת היא שלנו. פשוט כי כולנו למדנו בה, הילדים שלנו למדו בה או לומדים בה או ילמדו בה. כולנו עוברים בה את השנים המשמעותיות ביותר שלנו, אלו שמעצבות אותנו, את מי שאנחנו, את הזהות שלנו, את האמונות, את תפיסות העולם שלנו, את האנשים שאנחנו.

אומרים לי – "זה בגלל המורות הוותיקות. אלה מקבלות משכורות ענק, שיגדילו את המשכורת של כולן על חשבונן." אבל גם הן הרי עבדו בעבור משכורת נמוכה ומבישה, ובמשך שנים צברו וותק ודרגות כדי לקבל אותה. לא מגיע להן פחות ממה שהן מקבלות, מגיע לכלל המורים יותר. כל הניסיון לשסות אלו באלו הוא ציני ומבזה.

המורות מוחות כנגד המאמץ העצום לפרק אותן לגורמים, להפריט ולסכסך בינן לבין עצמן. הן נאבקות בניסיון העקשני להטיל בהן שוב ושוב ספק, באינסוף הקולות המחלישים שמערערים על עצם נחיצותן וביוזמות העטופות בנייר צלופן שגורסות שכל אחד יכול לחנך תוך כמה שעות הכשרה מרחוק.

המורות והמורים הם חוד החנית של המערכת הזאת. הם צרכים שנאפשר להן-ם את התנאים הטובים ביותר עבורן-ם: בשכר, ביחס, בתנאי העבודה, בתכניות של תמיכה מקצועית.